ללא כותרת

"אז מה את אומרת?"

"לגבי מה?"

"לגבי הבלוג?"

"הא.. חשבתי שירדנו מהרעיון הזה.."

"לא יודעת. דווקא בזמן אחרון יש לי חשק. הגוגל רידר כבר קורס. בא לי לכתוב, קצת להביע את עצמי. הטור בידיעות לא יקרה מעצמו, את יודעת."

"טוב, בסדר. לכי על זה."

השיחה הפיקטיבית ביני לבין אחותי (או שמא ביני לבין עצמי?) ממחישה את הדילמה לגבי פתיחת בלוג בשנה האחרונה. לי כבר היה בלוג, בעוונותי, בצעירותי ("בצעירותי".. בתקופת התיכון טו בי אקזקט), לה כבר יש פלטפורמה עם שם מגניב, וכל מה שחסר זה קצת תחת והשראה.

אבל מאיפה להתחיל? על מה לכתוב? יש כל כך הרבה להגיד, ומשום מה, ברגע שאת מתיישבת (ומתייבשת) מול הדף הריק (או לחילופין הקנבס הבתולי) נדמה שכל המילים בעולם נדמו ואת נותרת לבדך בממלכת חוסר-הביטוי.

הנה, הוא בא שוב. השדון הקטן על הכתף שלוחש לך במתיקות, ממש לתוך האוזן: "רדי מזה. יש אינפלציה בשוק הבלוגים. זה הכי 2009 לפתוח בלוג. על מה תכתבי? על אופנה? חסר בלוגים על אופנה? או על מוזיקה? את באמת חושבת שאת יכולה להתחרות בעונג שבת? תעשי לעצמך טובה, תשתי איזו כוס מים קרים ותנוחי בצד."

אז לשדון שלום, הוא יושב כאן לצידי ומוסר לכולכם שלום בפנים חמוצים, ואני מצידי מתקתקת על המקלדת בחדווה שלא ידעתי כמותה מאז שגיליתי את האל"ף-בי"ת.

מצד שני, אני מרגישה חוסר הגינות מסוים שעליכם להבטיח לי קריאה קבועה כאן, ואני מצידי לא מבטיחה דבר. אז זה מה שיהיה: כאן זה מקום מפגש, מעיין "מפגש קרליבך" אם תרצו (או כל חומוסיה אחרת, חומוס אכרם גם הולך) של כל המתחולל בנפשן ובמוחן הקודח של שתי אחיות, בעלות הפרעת קשב מסוימת בתחום הכתיבה. בעצם זו רק אני.

אז מה בתפריט?

תלונות מחיי כמובטלת. מעולם לא ידעתי עדנה עד שעזבתי עבודה איומה כאחרונה בה עסקתי. ועם כל הכבוד לעדנות ומילים-גבוהות-ומיותרות-שכאלו, תלוש בסוף החודש צריך? צריך. אז עכשיו אני בחיפושים. כמה חודשים טובים הספיקו לי להתמקצע בתחום האבטלה, ולהבין שכסף לא צומח על עצים. מצד שני, אם נייר מכינים מעצים, וכסף מכינים מנייר, אז יש לי פה סטארט-אפ מטורף שהולך להמם את השוק המקומי. אבל די להתעסק בזוטות...

סטטוס נוכחי: מחפשת עבודה. כל האמצעים כשרים. שמעת על עבודה מגניבה? אל תספר לחבריך-

ספר לי!