נחיתה הדרגתית בארץ לאחר שבוע של פסיעה בינות עלוות העצים בקרירות משכרת הובילה לשני אירועים נפרדים, בהם התוצאה המצערת הייתה חמרמורת בשש וחצי בערב (אחה"צ? בלילה?). בתום שבת רוקנ'רולית שכזו לא יכולתי שלא לתהות בגורלם של בני ישראל, שעמדו בפרץ ולא עשו את המסע ההפוך מארץ כנען אל הגולה. הם, כך הבטחתי לעצמי, בוודאי גמעו יותר חמץ נוזלי בכדי להתגבר על רגעי הקודאק שנכפו עליהם, או לחילופין, כדי לייצר את החיץ הדרוש בין חודשים ארוכים נטולי חופש לאותם חודשים נטולי זהות שיתייצבו מיד.
בינתיים אני נהנית מהתכונות הארעיות שמאפיינות את השבועות הקרובים כאן בפינה המזה"תית האינטימית שלנו: ימים של קיץ, לילות של חורף וריח פריחה מדהים שמוציא את האפים של רבים מאיתנו מדעתם.
כל זאת, עד הפעם הבאה מעבר לים, שאם תרצה האל, תחול בהחלט בקרוב. עד אז, אחבוש את משקפי השמש בפאונד בודד שרכשתי ואתהה מתי גם שם יפתחו הניצנים הראשונים של האביב.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה